הכנה היא מרכיב חשוב בשינוי וביסוס דפוסים.
הרצון להתחיל בתרגול והמחויבות להתמיד הם חשובים. אבל מה שבעיקר יגרום לזה לעבוד לאורך זמן זו מחשבה על איך לבנות את זה לתוך חיי היומיום שלנו, איך להקל על עצמנו ולהפוך את הדפוס החדש לפרקטי ונוח.
יש לתכנון כזה כמה מרכיבים, למשל:
זמן – מה אורך התרגול? לרוב עדיף קצר, כמו שכתבתי בפוסט הקודם. מתי במהלך היום? בוקר? צהריים, ערב? מתי פרקטי לי?
מקום – כדאי שיהיה מרחב קבוע ונעים לתרגל בו. אם יש חדר פנוי אפשר קצת להתאים אותו, לעצב אותו. שתהיה אווירה שקטה ונעימה שתתן לנו תחושה טובה כשאנחנו באים לתרגל.
מערכות יחסים – מה קורה מסביב? האם אני ממהר לאנשהו? למשל, למי שבזוגיות עם ילדים, מאוד עוזר להגיע להסכמה עם בן\בת הזוג שבזמן הזה הם עם הילדים ואנחנו מקבלים קצת זמן לבד לתרגל.
כשאני למדתי והתחלתי לתרגל, למשל, התרגול שלי התארך בהדרגה והגיע ליותר משעה וחצי כל בוקר. זה עבד כשהייתי צעיר ורווק. עם הולדת הילד הראשון, לא הצלחתי להתמיד וכמעט הפסקתי לתרגל. המורה שלי עזר לי לראות שאני צריך תרגול יותר קצר, והסכם עם בת הזוג שיש לי זמן בבוקר שבו היא עם הילד ואני מתרגל (כמובן שגם היא קיבלה זמן לעצמה בתמורה). אחרי שנולדה השניה, גם זה כבר לא עבד. וכיום אני פשוט קם מוקדם, לפני כל בני הבית, ומתחיל לתרגל לפני שהם קמים.
אז אפשר לראות שהסידורים האלה הם לא קבועים. כשהחיים משתנים וקשה להתמיד עוזר לזכור שזה לא בגלל ש"אין לי כוח רצון", או ש"זה לא בשבילי." עדיף לבחון מחדש את ההכנה שלנו, את מה שמאפשר לנו להמשיך לתרגל באופן נעים וטבעי במסגרת החיים שלנו.
