מה הגישה שלנו כלפי התרגול שלנו? כלפי עצמנו כשאנו מתרגלים?
כשאנו מפנים את תשומת הלב פנימה ומנסים לתרגל, עולים הרבה פעמים הדפוסים הפנימיים שלנו. לפעמים אנו נוטים לכעוס או לבקר את עצמנו שלא עשינו מספיק תרגילים, או שלא עשינו "מספיק טוב". לפעמים אנו מתוסכלים אם אנחנו פוגשים נוקשות, כבדות או כיווץ בגוף. לפעמים אנחנו שוכחים לתת לעצמנו קרדיט על כך שהצלחנו לתרגל, או להתחבר לתחושה הטובה העולה מהתרגול.
ביוגה סוטרה של פטנג'לי, טקסט עתיק של מסורת היוגה, יש פסקה המתייחסת למערכות יחסים כאלו. כתבתי עליה פה גם בעבר. באופן חופשי ניתן לתרגם אותה כך: "ניתן להשיג שלוות נפש על ידי טיפוח ידידותיות, חמלה, שמחה ושוויון נפש, כלפי אושר, סבל, מעשים ראויים ומעשים בלתי ראויים." (1.33)
לרוב מתייחסים לפסקה ככזו המדברת על תרגול יחס מסוים במערכות יחסים חיצוניות. אבל מעניין לקחת אותה גם למערכות היחסים הפנימיות שלנו, בחיים בכלל וגם לאופן שבו אנו פוגשים אותן בתרגול היוגה:
האם אנו יכולים להתייחס בידידות, אולי אפילו בהומור להסחות הדעת הפנימיות שעולות בתרגול?
לטפח חמלה כלפי הגוף והנפש שלנו, בכל מצב בו אנו מוצאים אותם כרגע?
להתייחס בשמחה לדברים הקטנים שאנו מצליחים לעשות, להרשות לעצמנו לראות גם את החיובי והמשמח בחוויה שלנו?
האם נוכל להתייחס בשוויון נפש כלפי מחשבות של ביקורת, או תסכול, כלפי קולות פנימיים או חיצוניים שאומרים לנו שאנחנו לא טובים מספיק, או שאנחנו צריכים להספיק יותר, להצליח יותר?
בזמנים כמו אלו שאנחנו עוברים כעת, השהייה המרובה בבית לחלקנו עשויה להיראות כהזדמנות להתחיל לתרגל, או לתרגל יותר. וזו אכן יכולה להיות הזדמנות נפלאה! אבל המחשבה הזו, בנפש המודרנית שלנו, מביאה איתה פעמים רבות את ה"צריכים". את התסכול או הביקורת הפנימית אם אנחנו לא מצליחים לעשות כל מה שאמרנו לעצמנו שנצליח, ועוד. האם נוכל להתייחס לכל הדפוסים האלו בידידותיות, חמלה, שמחה ושוויון נפש? האם נוכל להמשיך לתרגל – ובכלל, לחיות את חיינו – מתוך גישה כזו?
