אחת ההגדרות הקלאסיות של תנוחות היוגה היא שהן משלבות יציבות ורכות (יוגה סוטרה 2.46).
לאמירה הקצרה הזו יש המון עושר וניואנסים, שאותם אנחנו חוקרים בתרגול היומיומי שלנו. היציבות והרכות שתיהן חשובות, ואנו רוצים למצוא את המקומות שבהן נדרשת רכות והמקומות שבהן נדרשת יציבות. איך להביא אותן וליישם אותן, איך נכון לשלב ביניהן.
אבל פה אני רוצה להציע עקרון פשוט, שהוא להתחיל עם הרכות.
יש לנו נטייה, בתרבות המודרנית שלנו, להיות קצת לא קשובים לגוף שלנו. להתייחס אליו כאל מכונה שאמורה להביא תוצאות מסוימות. יש לנו גם נטייה להתמקד בצורה החיצונית, שבשיעורי יוגה מודרניים מתבטאת הרבה פעמים בחתירה ל"תנוחה המושלמת". לעשות הכל עם ברכיים נעולות, מרפקים נעולים, להיכנס לכל מיני תנוחות מאתגרות ולהצליח לעשות אותן בצורה מושלמת.
אם אתם מתחילים תרגול ביתי, וגם אם אתם כבר מתרגלים, קחו רגע לשים לב לרכות בתרגול שלכם. יכול להיות שאתם נוקשים עם הגוף שלכם? אפשר אולי להרגיש את זה בזמן התרגול, או אחריו? יש אולי מחשבות של "אני חייב לעשות את זה", או "אני חייבת להצליח"? לפעמים אפשר לשים אפילו לב לאיכות הרגשית בתרגול, אם יש שם איכות של קשיחות, או החזקה שיש בה משהו לא נעים.
ואם יש איכויות כאלו בתרגול שלכם, ואם אפשר לשחרר אותם, אולי נשים לב שהדגש יכול לעבור למקומות אחרים.
כשמשחררים קצת את המרפקים והברכיים, אפשר להביא יותר תשומת לב לעבודה של עמוד השדרה. כשמשחררים את הדגש על הצורה החיצונית, אפשר לשים לב לנשימה ולתחושות שלנו בזמן התרגול. ומתוך הרכות ותשומת הלב הפנימית הזו, יכולה לעלות עוד זרימה, עוד היפתחות פנימית, עוד חיים.
אני נוהג ללמד את זה גם בהקשר של "אהימסה". אהימסה הוא העיקרון הראשי של אי אלימות, שהוא מרכזי ביוגה ובתרבות ההודית בכלל. נהוג לראות אותו כיחס אל האחר – קודם כל אל תזיקו. ויותר מזה, גישה של ידידותיות, של רצון לעזור לזולת, לתמוך בו.
זה נכון ורצוי כמובן לטפח גישה כזו אל הזולת. אבל בואו נטפח אותה גם כלפי עצמינו. וטיפוח הגישה הזו כלפי עצמנו בזמן התרגול גם תגן עלינו מפני נזקים מהתרגול, וגם תעזור לנו להפנים את הגישה הזו וליישם אותה בעוד מקומות בחיינו.
לסיום, שלושה זמנים לשים לב אם יש כאבים או תחושה בגוף שמשהו בתרגול היוגה עלול להזיק לנו:
1. בזמן ביצוע התנוחה.
2. בסוף התרגול (במנוחה וכשקמים בסוף).
3. במהלך היום.
